על חיתוך ויישור תמונות
יוצא לי לא פעם לשמוע את המילים: "אני לא נוגע לא פעם יוצא לי לשמוע את המילים: "אני לא נוגע בתמונה שצילמתי." "מה שיוצא מהמצלמה - קדוש הוא" ואז מוסיפים עם מבט מלא גאווה: "צלם טוב עורך את הקומפוזיציה בזמן הצילום ומוציא תמונות טובות ישר מהמצלמה." אני נתקל בזה תכופות אצל צלמים מתחילים, כאלו שלומדים בקורסי צילום בסיסי. זה כנראה מה שמלמדים אותם. אבל אני פוגש זאת גם אצל צלמים ותיקים.
אין לי כוונה להתווכח בנושא עם שום מומחה, אני מביע כאן את דעתי האישית, וכיון שבאמנות אנחנו עוסקים, אז הטעם האישי הוא זה הקובע "מה נכון, ומה לא נכון". בקצרה, אני כותב את השורות האלו כדי לומר לכל אלו שציטטתי קודם, שיש גם דעה שונה, ואני שייך לזרם הזה השונה, ה"מתירני". אני מסכים עם הטענה שצלם טוב יבצע את הקומפוזיציה בזמן הצילום וזה אומר לבחור את הנושא, את זווית הצילום ויצירת הקומפוזיציה (כלומר מה ייכנס, ומה לא יהיה בפריים) שתשרת את זווית הראיה של הצלם ביחס לנושא. רק שימו לב מה פירוש המשפט הפשוט הזה:
1.ל בחור נושא.
2. לבחור זווית צילום: לזוז קרוב או רחוק יותר מהנושא, לנוע שמאלה או ימינה או להיות במרכז, להתרומם מעלה או להנמיך את המצלמה מטה.
3. לבחור את אורך המוקד של העדשה (וזה אומר לא פעם להחליף עדשה).
4. לקבוע את הצמצם וזמן החשיפה – לא רק כדי לקבל חשיפה נכונה, אלא בעיקר על מנת לקבוע את עומק השדה ואת מידת המריחה/ הקפאה של האובייקט (היכן שזה רלוונטי) – שני כלים מאד חשובים בארגז הכלים של צלם רציני.
5. אם צריך לקבוע את רגישות החיישן (שינוי ה ISO ASA/).
המון משימות !!!
אם אנחנו מצלמים תמונת נוף, אז בדרך כלל יש את כל הזמן שבעולם, אבל מה קורה בספורט, במופע, בצילום רחוב ואפילו בצילום סטודיו? – האובייקט משתנה כל הזמן ו"הרגע המכריע" - אותו חלקיק השנייה שעושה את ההבדל בין תמונה טובה לתמונה מצוינת, חולף ונעלם. אז מה עדיף – שלמות של קומפוזיציה ותכנון, או אולי "לתפוס את הרגע" ולתקן אחר כך. ויש עוד המון מקרים שבהם אנחנו לא יכולים טכנית ליצור את הקומפוזיציה הנכונה. למשל אין לנו עדשת טלה מספיק גדולה, והאובייקט שלנו מרוחק ואינו מאפשר להתקרב. אז מה נוותר על התמונה? או שאולי נציג פריים לא מעניין שאי שם מסתתר בו הנושא שלנו – כמעט נעלםת ולצופה יהיה קשה לנחש למה התמונה צולמה בכלל.
את הצ'יטה המדהימה הזו צילמתי בשמורת קרוגר בדרום אפריקה:
השתמשתי בעדשת ה – 300 מ"מ שלי כדי להגיע למקסימום שהיא איפשרה לי (ותאמינו לי זה הרבה יותר טוב ממה שעשו כל צלמי הסמארטפונים), אבל זה עדיין לא מספיק. כפי שעיניכם רואות, הציטה קטנה והתמונה היא תמונה טובה, אבל לא יותר.
מיקמתי את הציטה במרכז (לא העימוד המומלץ לפי חוקי הקומפוזיציה) כדי לאפשר לחיישן המרכזי והרגיש של המצלמה שלי – לבצע מיקוד מדויק. כמובן על חשבון הקומפוזיציה. אז הנה כמה אופציות עריכה שעמדו לפני:
שימו לב כמה הרבה חיתוך יש כאן אני מניח שאני משתמש אולי ב 1/15 של הפריים. אבל כשמצלמים ב +20 מגה פיקסל – הפיקסליזציה(*) – בקושי ניכרת בתמונה. (* אם הייתי חותך/ מגדיל עוד היינו מתחילים לראות את מבנה התמונה מריבועים ריבועים שהם הפיקסלים המצולמים).
אני העדפתי את התמונה הבאה (וכאמור זה הכל בעיני היוצר):
בתמונה זו הצ'יטה, הסלע והעץ הענק יוצרים לטעמי קומפוזיציה נהדרת של הצ'טה בסביבתה הטבעית: היא נראית שבעה, רגועה ואצילית כאילו זה עתה סיימה סעודה טובה: ספק משועשעת ונהנית מהחמימות של הסלע, ספק סוקרת את היער לקראת הטרף הבא, ותנוחת הגוף שיש בה הכרזה טריטוריאלית : "אני מלך הגבעה. אל תתעסקו איתי".
שימו לב שבשתי התמונות יצרתי, על ידי חיתוך לא סימטרי, קומפוזיציה כך שהצ'יטה כבר לא במרכז.
כללי הקומפוזיציה מגדירים 4 נקודות מיקוד של העין (וזה משהו פיזיולוגי מדעי) בנקודות השליש של המסגרת. כך שאם אנו מעבירים שני קווים אנכיים המחלקים את התמונה לשלושה חלקים שווים לרוחב, ושני קווים אפקיים המחלקים את התמונה לשלושה חלקים שווים לרוחב, אזי 4 נקודות החיתוך יוצרות נקודות מיקוד לעין שלנו.
כאן מיקמתי את העין של הצ'יטה בנקודה השמאלית התחתונה.
מצב אחר שבו הפריים שצילמנו "מופרע" הוא מצב של סביבה צפופה מאד. זה קורה הרבה בקבוצות צילום כשפתאום מישהו נדחף לך לתוך הפריים משום מקום, ו"כמעט הורס" את תמונת חייך. למה כמעט? כי לפעמים ע"י תיקון קטן של חיתוך, אפשר לתקן את המצב ולהחזיר את המצב לכמעט מה שהתכוונו.
מה שמפריע ליצירת פריים מושלם יכול להיות גם: רכב חונה, עמוד חשמל, תמרור או שלט פרסומת. אז מה אני מציע לעשות? לצאת מהקיבעון. 2 על 3 (או 4 על 6) הם לא "תורה מסיני". לא להתנסות בחיתוך ויישור, זה בערך כמו לאכול כל החיים סנדוויצים ולא להתנסות במגוון אינסופי של מאכלים נוספים. רק אחרי שטעמת, יהיה נכון לבחור מה אתה אוהב ומה לא. נכון שרוב המצלמות המקובלות היום יוצרות פריים בפרופורציה של 2X3. שמקורו בסרט הצילום הקלאסי – 35 מ"מ שייצר נגטיב של 24X 36 מ"מ. אנו פוגשים את היחס הזה במצלמות פוקט, במצלמות DSLR וגם בסמארטפונים שלנו. אבלהיו וישנם גם כיום פורמטים אחרים בצילום. בין המצלמות המקצועיות בפורמט גדול ובינוני, היו מצלמות עם פילם 5 על 7 (שהוא קצת יותר מרובע מ 2 על 3) וגם 6 על 6 – שהוא ריבועי לגמרי.
לסיום שתי דוגמאות של תיקונים כאלו:
בעודי מרוכז בקומפוזיציה ובהנחיות לדוגמנית, נכנס לפריים מישהו מחבורת הצלמים .
במקור תכננתי פריים בו הדוגמנית נמצאת יחסית במרכז התמונה, עם זוהר של אורות העיר משמאל ומימין.
אבל קרה מה שקרה, ובאין ברירה, חתכתי את הצד הימני. והנה התוצאה:
לצורך ההדגמה, חתכתי את החלקים ה"מיותרים" ונשארתי עם פריים כמעט מרובע. אני חושב שהתוצאה בהחלט לא רעה. האם כשזה תלוי על הקיר, או מונח במסגרת על השולחן, מישהו יבוא לבדוק את הפרופורציה בין הרוחב לגובה ???
נכון שעל גבי מסך הסמארטפון בעל היחס של 2 על 3 נקבל "מסגרת לא מלאה" כזו:
אבל אלו הם בסך הכל מגבלות המכשיר. ו
כאן אחת מנכדותי, רוכבת על תלת האופן שלה כאשר ברקע סבתא שעושה את העבודה הקשה, ומבנה כלשהו לא ממש מעניין.
זה מה שקלטה המצלמה ברגע שלטעמי "עושה את התמונה".
מה שעושה בשבילי את התמונה הוא המבט ספק מחויך, ספק נבוך ואולי חוקר של מה עושה סבא עם המצלמה הגדולה צמודה לפניו. כל השאר בתמונה מיותר.
אופציה פשוטה היא חיתוך ללא שינוי בפרופורציות.
כך הבית נעלם, אבל נשארות רגליים שעכשיו לא מחוברות לכלום וממש לא שייכות לנושא, ולא תורמות לו דבר.
בעצם את זה הייתי יכול לעשות בשטח עם עוד קצת זום, או עם צעד וחצי לפנים.
אני אישית מעדיף קצת זום אאוט עם "עודפי תמונה" שמאפשרים יותר תמרון בעריכה.
אז הנה מה שעשיתי – שוב פריים כמעט מרובע: שימו לב שהחיתוך הוא יותר גבוה מאשר בפריים הקודם.
לתלת האופן יש ידית ויש גם יד האוחזת בו. אני חשבתי שזה מוסיף להקשר ולהבנה. לכן זה נמצא. וכיון שאני ה"עורך" – זה מה שבחרתי. אז אם מישהו חושב שיש כאן טעם לפגם, או זיוף של המצב הטבעי, עלי להתוודות שאני עושה גם "חטאים" חמורים יותר... על כך בפעם אחרת. כמו כל אמנות, צילום יכול לשקף את המציאות, אך מותר לצלם לעוות את המציאות בהתאם לנושא לסגנון האישי ולמסר שהוא רוצה ליצור. בסופו של דבר : הטעם הוא במידה רבה בעיני המתבונן !
